הדנ"א הוא הצופן הגנטי של האדם
לכל אדם צופן גנטי משלו אשר מבדיל אותו מאחרים. ראיית הדנ"א היא ראיה נסיבתית הנמנית על הראיות המדעיות בחומר החקירה ומוצגות לבית המשפט באמצעות מומחים.
כ
שמוצגת ראיית הדנ"א בבית המשפט היא מורכבת משני מרכיבים: עדות מומחה על ההתאמה בין דגימת הדנ"א שנמצאה במקום ביצוע עבירה לבין דגימת הדנ"א של החשוד והערכה סטטיסטית לגבי שכיחות ההתאמה שהתקבלה בקרב אוכלוסיות שונות.
כאשר תוצאות בדיקת הדנ"א מהוות בסיס לראיה נסיבתית, על הנאשם לתת הסבר מתקבל על הדעת להימצאות הדנ"א שלו בזירת האירוע בו נמצא הדנ"א, בכדי למנוע את הרשעתו.
שלא כמו טביעת האצבע, בדיקת הדנ"א לא שימשה עד כה בפסיקת בתי המשפט כראיה יחידה להרשעה. בתי המשפט נזקקו לראיות נוספות שקושרות את הנאשם לעבירה בכדי להרשיעו.
ככלל, הן במשפט האזרחי והן במשפט הפלילי בתי המשפט אינם מוסמכים לכפות על אדם לעבור בדיקה גנטית, אלא לפי הוראות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגופו של חשוד) המסדיר במישור הפלילי את סמכויות המשטרה בנוגע ללקיחת דנ"א מחשודים בתחנת המשטרה.
